"יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", קובע אלוהים אחרי המבול (בראשית ח', כ"א). כשמסתכלים על ההיסטוריה האנושית - הרצופה במלחמה, עוול, רצח, אי צדק וחוסר שוויון - קצת קשה להתווכח עם הקביעה הזאת. מי שמעוניין להשמיץ את המין האנושי לא צריך להתאמץ במיוחד כדי למצוא תימוכין לטענותיו. ההוכחה הניצחת ביותר לרוע האנושי היא רצח העם.
ובכל זאת, לא הכל רע. אם מקשיבים לה טוב, ההיסטוריה יודעת לספר גם על מקרים נוגעים ללב של הושטת יד, עזרה וסולידריות בין אנשים שדבר לא מקשר ביניהם מלבד אנושיותם. ד"ר עודד שטיינברג מהמחלקה ליחסים בין-לאומיים, הפקולטה למדעי החברה, שם לו למטרה לחפש את האור, את האופטימי, את התקווה. בפרק הזה של HUJICAST הוא מספר על כמה דוגמאות מרגשות כאלה שנחבאות להן בין דפי ההיסטוריה: ההתגייסות היהודית למען העם הארמני שנרדף ונרצח על ידי הטורקים - אחד מהמופעים הראשונים שמזכירים את מה שאנחנו מכירים היום כאירגוני סיוע הומניטריים. שוחחנו על ההתארגנות, על היחס של הציונות (שרק התחילה להתהוות) לשאיפות הלאומיות של הארמנים, ועל הקונספט של "עניי עירך קודמים". מי הם עניי עירנו היום, בעולם גלובלי?
ד"ר שטיינברג מספר על מקרה מרגש במיוחד של הושטת יד. בשנת 1847, כשהאירים סבלו מרעב תפוחי האדמה הגדול, התארגנה קבוצה של שבט אינדיאני - שבעצמם נרדפו באותם ימים על ידי האמריקאים - ומעבר לאוקיינוס הושיטה יד לעזרה אל עם לא מוכר. האירים, מסתבר, לא שכחו וקצת יותר ממאה ושבעים שנה אחר כך, כשהתושבים הילידיים בארה"ב סבלו במיוחד ממגיפת הקורונה, נשלחה יד עוזרת מהכיוון השני. שיחה אופטימית.
You Might Like
